כנס החורף של המושב השלישי בכנסת ה-20 נפתח במליאת הכנסת בישיבה מיוחדת במעמד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפני תחילת דבריו עזבו את האולם במחאה חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, נשא הודעה על פעילות הממשלה בתקופה שחלפה מאז המושב הקודם ועל תכניות הממשלה למושב הקרוב.

בפתח דבריו הביא נתניהו ציטוטים ותחזיות על המזרח התיכון שהתפרסמו בעיתונים בארץ ובעולם, שהופרכו תוך זמן קצר ואמר: "אחת הסיבות שלא דחקנו את עצמנו לפינות היא שבניגוד לאותם פרשנים מטעם עצמם, אני מאמין שההצלחה והשגשוג שלנו היא העוצמה שלנו. מה שמדהים הוא שאותם אנשים שנתנו אז את עצות הסרק שלהם, ממשיכים לתת את אותן עצות גם היום. רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, לא חשוב מה יקרה בצד השני. קודם ניסוג אחר כך נחשוב. לפעמים נדמה לי שחלק מהאנשים הללו חיים היקום מקביל.

אני פועל אחרת ואני לא ירא במקריאות הביניים. במזרח התיכון הסוער והבלתי יציב יש רק מדיניות אחת להבטיח את העתיד השלום והתקווה וזו ישראל חזקה. הרוב הגדול של אזרחי ישראל מבינים היטב את מה שאותם פרשנים בעייני עצמם מסרבים להבין, שבאזורנו רק החזק שורד.

אזרחים רבים במדינות ערביות מבינים שישראל היא לא האויב שלהם אלא בעלת ברית במאבק שלהם עם דאעש ואיראן. משהו גדול מתרחש כאן. זה לא קורה בכל העולם הערבי אבל יש רבים בעולם הערבי שלמדו להתייחס בכבוד והערכה למדינת ישראל.

למה זה קורה? כי התקפלנו? כי חזרנו לקווי 67? כי חילקנו את ירושלים? זה קורה כי אנחנו חזקים וכי העולם המוסלמי נמצא במאבק על עתידו.

כולנו ראינו במשחקים האולימפיים את אורי ששון מושיט יד ליריבו, זו היא בדיוק מדינת ישראל. אבל מה לעשות והיריב לא נענה ליד המושתת. גם לי היה מקרה דומה עם חבר פרלמנט מוסלמי בהולנד. נו, אז מה קרה? זעקנו שאין תקווה ואין עתיד? אבו מאזן מסרב לענות ליד המושתת שלנו לשלום. ממתי התקווה שלנו תלויה בהסכמה של שכינינו?"

נתניהו התייחס לאתגרים הצפויים במושב הכנסת הקרוב ואמר: "יש גם בעיות שצריך לפתור והחשובה שבהן היא הדיור. יש תנופת בנייה ובשנים הקרובות נבנה עוד. אנחנו מתמקדים בצרכים של משפחות העולים, ומעודדים השתלבות של הציבור החרדי בשוק העבודה. אנחנו משקיעים באוכלוסייה הערבית. האוכלוסייה הערבית הביעה אמון בממשלה, בכנסת ובצה"ל, בניגוד לחברי הכנסת שלהם. אני רוצה לראות אתכם האזרחים הערבים של המדינה משולבים בחברה. השקענו בכך סכום עתק. לכולם יש מקום בסיפור ההצלחה הישראלית, אנחנו לא רוצים להשאיר אף אחד מאחור.

במהלך מושב החורף נעביר תקציב דו שנתי ונעביר יחד גם רפורמות חשובות. נקלוט את מטוסי הf-35 , נחתום על חוזה עם גרמניה לשלוש צוללות נוספות,נרחיב את מהפכת התחבורה ברחבי ישראל ונמשיך לדאוג להתיישבות ביהודה ושומרון.

הבוקר ביקשנו מבית המשפט דחייה לגבי עמונה על מנת לטפל בסוגייה. אני בטוח שבסופו של יום גם המתיישבים יפעלו באחריות. הם יודעים שאין ולא תהיה ממשלה אוהדת יותר למפעל ההתיישבות.

אנחנו נשקם את רשות השידור ונעשה זאת באחריות כספית.

שני המועמדים לנשיאות ארה"ב הזמינו אותי לבית הלבן לאחר הבחירות, גם כאן בניגוד לתעשיית הדכדוך, היחסים עם ארה"ב חזקים ואיתנים מתמיד ויישארו כאלה. כי האמריקאים שותפים לערכים שלנו. אני מבקש להודות להם על הסיוע הביטחוני.

אין זה אומר שמעת לעת לא מתגלים חילוקי דעות ביננו, אני מקווה שזה יהיה נדיר. הנשיא אובמה הכריז ב2011 שהשלום לא יושג באמצעות החלטות של האו"ם אלא באמצעות משא ומתן ישיר. הוא צדק, ואני רוצה להאמין שהוא לא יפקיר את המדיניות הזו ובכל מקרה ישראל תתנגד לניסיון להכתיב לה תנאים מבחוץ.

יש חוצפה מיוחדת לומר על הממשלות בראשותי שלא פיתחנו את הפריפריה, זה אבסורד. ממשלה בראשותי שמה 27 מיליון ש"ח בנושא. אנחנו פיתחנו את הפריפרייה כפי שאף אחד לא פיתח בתולדות המדינה.

אחריו נשא דברים יו"ר האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג ואמר: אדוני ראש הממשלה, אתה לא מנהל את הסכסוך, הסכסוך הישראלי פלסטיני מנהל אותך ואותנו וגובה מחיר יקר. ההתנהלות המדינית שלך עלולה להוביל לצערי בסופו של יום לחזרה לקווי 1967, לאובדן הסיכוי לשמור את גושי ההתיישבות בידינו ולחלוקה כפויה של ירושלים.

הייתה מוטלת עלי החובה לבדוק האם אוכל להוביל את ראש הממשלה לגבש הסכמות לאומיות במספר נושאים מרכזיים שיקבעו את דמותה ביטחונה ועתידה של המדינה לשנים רבות ויחלצו אותה מהמצוקות שאליהן נקלעה: אחדות לאומית למניעת מדינה דו לאומית ושפיכות דמים, עצירת הפלגנות ואיחוי השסעים בחברה הישראלית, ביצור שלטון החוק ובית המשפט העליון וחיזוק הדמוקרטיה שלנו. ואולם ראש הממשלה העדיף ומעדיף כדרכו להמשיך לסכן את האינטרסים הלאומיים לטובת האינטרסים הפוליטיים הצרים האישיים שלו

מכובדי ראש הממשלה, מיומך הראשון כראש ממשלה וביתר שאת מאז הבחירות האחרונות אתה מוביל, תחת שיח בלתי פוסק של שנאה והסתה, הפיכה – הפיכה בחסות הדמוקרטיה והרוב שיש לך בפרלמנט שלנו.

העקרונות והיעדים זהים להפיכה צבאית קלאסית – השתלטות ,טיהור, דיכוי ופירוק מבצרי הדמוקרטיה, שבתחושת הנרדפות שלך הם קיני התנגדות ואיום על שלטונך :מערכות התקשורת, המשפט, הביקורת ,קציני צבא ומפקדי המשטרה וכוחות הביטחון, שירות החוץ ומובילי הדעה, התרבות והרוח.

התחלת את כהונתך ואתה ממשיך בלגיטימציה להלכי רוח גזעניים ,הפחדה והטלת אימה ,שחרור שדים מהבקבוק, שיסוי קבוצה נגד קבוצה. הסתת שבט נגד שבט. שנאה מבעבעת מכל פינה. זה מתחיל בשנאה כלפי האחר, הערבי, עובר לשנאה כנגד אמנים ויוצרים, אחר כך אנשי תקשורת וממשיך למערכת המשפט, לבכירים במערכת הפוליטית. קולך לא נשמע מול תופעות חברתיות ומוסריות קשות בחברה הישראלית. הסכסוכים היחידים שאותם אתה באמת מנהל במרץ וללא לאות הם הסכסוך בתוכנו ובינינו אזרחי ישראל.

כעת אתה ממשיך באותו מסר של שנאה בהרס נדבך נוסף – חירות הביטוי והבעת הדעה. אתה לא חדל מלהתערב בתקשורת החופשית, שהיא לב ליבה של הדמוקרטיה. אתה משחק בה, מתייג אותה ומנמיך את קומתה. ראש ממשלה שהוא שר תקשורת זו אנומליה, זה ניגוד מובנה.

לכולנו אישי הציבור יש עימותים עם התקשורת, עם העיתונאים והכתבים. לא מעט פעמים הם חוטאים ביוהרה ושטחיות. אבל תפקידם חיוני במערכת דמוקרטית חופשית, חזקה ובטוחה בעצמה. אם אנחנו מאמינים בדמוקרטיה – ולא מן השפה אל החוץ – עלינו לדעת לכבד את מקומה של התקשורת. לא להלך אימים, לא לאיים בפירוק, לא לייבש, לא לערבב, לאיים ולזגזג.

התנהגותך בנוגע לשידור הציבורי משקפת את תפיסתך על עולם התקשורת כולו והיא ביזיון מתמשך. שנים שהתעללת ברשות השידור כדי לרסקה ושנים שעשית הכל על מנת שרשות השידור תחוסל, תפורק, תוחלש, תגומד או כפי שאמרה הקומיסרית מטעמך הגברת רגב – "לא יכול להיות שנקים תאגיד שלא נשלוט בו". הבאתם לעולם תאגיד של שידור ציבורי שאמור להיות עצמאי ובלתי תלוי, השקעתם בו תקציבי עתק מכספי ציבור וכעת בזיגזג מרהיב אתם סוגרים אותו. אחד מבכירי שריך, גלעד ארדן, חיבר את החוק והוביל את היוזמה ואת החקיקה. וכעת אנחנו שומע קולות מהמחנה שלך הטוענים ששידור ציבורי זה בכלל ארכאי. ברור – בואו ניתן לשוק הפרטי לשלוט בכל, לחיות על פי רייטינג וריאליטי. במקום לאפשר קיומו של שידור ציבורי ללא שיקולים כלכליים, שיכול להביא יצירה ישראלית מקומית מקורית, המשקפת את הפסיפס הישראלי כולו. אבל מי רוצה יצירה ישראלית מקורית אם היא עצמאית? "קאט זה בולשיט". מי רוצה לתת לרוח הישראלית לפעם בכל עצמתה? זה הרי מאיים על השלטון ולא יכול להיות, כפי שאמרה כבוד השרה רגב, שתאפשרו משהו שלא ניתן לשלוט בו.

מכובדי , "לא תגנוב" נאמר בעשרת הדיברות. בית המשפט העליון קבע פה אחד בדצמבר 2014 בעניין אדמות עמונה כי מדובר באדמות פרטיות שיש לפנותן וקבע כי משיקולי התחשבות בתושבי הישוב, תינתן ארכה בת שנתיים לפינויים. בדיוק כמו שנפסק לגבי הבתים ביישוב עין חמד, לא רחוק מפה או כל מקום אחר במדינה. מערכת אכיפת החוק הבהירה לכם שזהו, אין מוצא אחר ואין פיתרון. את הגזל יש להשיב לבעליו. גם אם זה כואב. גם בעין חמד זה כאב. אבל זוהי עצמתה של מדינה שיש בה שלטון חוק של כללים וחוקים שלא ניתן לעוות אותם. וכשהיועץ המשפטי לממשלה מבהיר שאין ברירה וזהו הדין הוא חוטף איום מהשרה הממונה "הוא רק פקיד" היא אומרת, כשמו כן הוא "יועץ".

נשיא המדינה ראובן ריבלין אמר בדיון: מכובדי חברי הכנסת, איננו צריכים וצריכות, להסכים על ערכים מורכבים מדי, כדי לדבק בפוליטיקה ישרה, ברורה ועקבית, שתאפשר לנו לתת מענה אמתי יותר לצרכי החברה הישראלית. פוליטיקה – שמאפשרת לנו להתרומם גם מעל לאינטרסים הלגיטימיים, ולהתקדם קדימה בזכות רעיונות גדולים ומקיפים.

משמעותה של ישרה זו היא לגלות כבוד לתהליכי קבלת החלטות. לגלות מחויבות לניסוח של תפיסת עולם קוהרנטית, ולשאת באחריות להשלכותיה. להסביר מהו העיקרון, מהו הכלל, ולא מדוע האלקטורט או הסקטור שלי הוא היוצא מן הכלל. משמעותה של ישרה זו היא בראש ובראשונה להתייחס לעצמנו, לעמדות שאנחנו משמיעים, ברצינות.

כי אם אנחנו לא נתייחס אל עצמנו ברצינות, איש לא יתייחס אלינו ברצינות. מותר לנו להתווכח על ערכי צה"ל, אך בסופו של יום, צה"ל הוא גוף לא דמוקרטי, שתפקידו לשמר עלינו, אזרחי מדינת ישראל, ובכך בין היתר לבצר את הדמוקרטיה במדינתנו עם מקור סמכות אחד ויחיד, המפקד. מותר לנו לחלק על פסיקות בג"ץ, אך חובה עלינו לציית להחלטותיו שאלמלא כן "איש את רעהו חיים בלעו".

כך, מי שבעד שידור ציבורי, לא יכל להפך אותו לשופר של קומיסרים, ומי שנגד שדור ציבורי, יבוא ויאמר את דברו באפן ברור. מי שרוצה שדור ציבורי חייב להבטיח את היותו בלתי מוטה באופן חוצה מפלגות. כי הרי כולנו מבינים שעל הגלגל הענק הפוליטי, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה העיקר שתישאר על הגלגל. כך, מי שבעד אמנות חופשית, ללא מערבות פוליטית, אבל בממון המדינה, לא יכל להחרים קהלים שחושבים אחרת ממנו, גם אם הם יושבים בקרית ארבע או בעכו.

יש מדה לא מבוטלת של חוצפה ועוות, במי שתובע מתושב עמונה, שלם את מלא המחיר בהרס ביתו, בשל צו בית המשפט, בעוד הוא בעצמו, מסרב לקבל את הכרעת הבוחר הישראלי, את כללי המשחק של מדינת ישראל, ופונה למועצת הביטחון, בתקוה שהיא תכנס בכל הכוח במדינת ישראל.

גם זו אינה שאלה של פוליטיקה וערכים, אלא שאלה של ישרה בסיסית. מי שתומך בפשרה טריטוריאלית, צריך להבהיר מה משמעותה של חלופה זאת נכח ההנהגה הפלסטינית כיום; ומי שבעד ארץ ישראל השלמה, איננו יכול שלא לעסק במצבם של הפלסטינים ובמערכת היחסים שלנו אתם. מי שבעד חלוקת ירושלים שיתכבד ויסביר כיצד ניתן יהיה לשמר על בירתנו כאשר בחציה השני ישתוללו כוחות איסלאמיסטיים קיצונים באין מפריע, ומי שבעד שמירה על ירושלים מאוחדת, שיתכבד וידאג לביוב בסילואן ולכתות למוד בעיסאוויה.

ראיתי את הגאווה המוצדקת, של מנהיגים בחברה הערבית, בעליה של מספר הסטודנטים הערביים בטכניון בחיפה. אבל מי שנאבק בעד הכרה שווה מצד המדינה, מוטב שיתכבד ויכבד אותה ואת סמליה ויטרח ויגיע ללויה ממלכתית.

תהא אשר תהא עמדתנו הערכית, זו המציאות שאנו מתמודדים אתה, ובמיוחד אתן ואתם, חברות וחברי הכנסת, כשליחות ושליחי צבור, וכמי שרגישים יותר מכל, לרוח הצבור ועמדותיו. הישרה עליה אני מדבר היום, היא תנאי לאמון הצבור בפוליטיקה הישראלית, אבל היא גם תנאי יסוד ליכולת שלנו להתקדם קדימה.

מובן מאליו, שהזירה הפוליטית היא שדה של מאבק חריף, הדורש גם מעקפים והתפתלויות אבל – פוליטיקה שמפסיקה לשמש זירת מאבק בין רעיונות ותפיסות מגובשים ועקביים, מעמידה אותנו בפני סכנת הבינוניות והעמידה במקום.

התנועה הציונית היא תנועה שקמה מתוך אמץ לב היסטורי מתוך הכרעה לא לשמש נצבים פסיביים בהיסטוריה, אלא לעצב אותה במו ידינו. מדינת ישראל היא מופת של תעוזה, של פתוח רעיונות גדולים והוצאתם לפעל, של יוזמה, של אמץ לב ונטילת אחריות. בואו ונמשיך לדבק ברוח הזאת.

הבית הזה אמון על המשך המלאכה. המשך בנין הבית שבנייתו טרם נשלמה: בעצוב כללי היסוד של חיינו כאן, בעצוב מערכות היחסים בין הקבוצות החיות כאן, בעצוב מערכת יחסינו עם שכנינו. אני מאחל לכם מושב סוער אבל עם גבולות, אמיץ, שיגדיל את כבודו של הבית הזה, ויקדם את בנין הבית המשותף לכולנו.

יו"ר הכנסת יולי יואל אדלשטיין אמר בפתח הישיבה: "אופייה של החברה הישראלית מונח מבחינות רבות על כף המאזניים, והיא נמצאת על צומת דרכים. למרבה הצער, מתאפיינת החברה שלנו בהתפוררות מגזרית, בהקצנה בלתי פוסקת ולעתים נדמית כאובדת דרך".

אדלשטיין הביע דאגה מכך שהחברה הישראלית שרויה בתהליך של תהייה, של חיפוש אחר זהות ויעד מוגדר. "גם החוטים המחברים אותנו הולכים ונפרמים כל העת, אמר. "אני משוכנע שהיא זקוקה ל"ניעור" וגם להחלמה מכמה רעות חולות. חלק לא מבוטל מכך חייב, רבותי, להתחיל כאן, בבית הזה".

באשר להסתה ולשיח הקלוקל אמר אדלשטיין כי: "אם נרד אל המתרחש ברחוב ובשדות הווירטואליים הסוערים, נגלה עד מהרה שחלק גדול מהנורמות הציבוריות ההולכות ומשתרשות בישראל, מובילות אותנו להתרחקות מאותה רמה מוסרית ומקרבות אותנו לשפל שלא ידענו כמותו".

"אני מביט לא אחת במראה הישראלית, כפי שהיא משתקפת ב"כיכר השוק" בן זמננו- הרשתות החברתיות- ועיניי חושכות. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי אין אלה פניה האמיתיות או המלאות של הישראלים. שהשפה הירודה, הלשון המשתלחת, הבוטות, האלימות וקהות החושים – אינם משקפות נאמנה את הציבור הזה. אבל בתוכי אני יודע, כמו רבים מכם, שאלה אינם חייזרים- אלא הישראלים. לא כולם, כמובן, אולי גם לא רובם, אבל כך אנחנו נראים במידה רבה. אפשר וחייבים לשנות את צורת השיח הזו, האוכלת בנו בכל פה!

אדלשטיין התייחס להתנהגותם של נבחרי הציבור ואמר: "הרבה מהנאמר ברחוב או נכתב ברשתות, מהדהד ומעצים את המתרחש והנאמר ממש כאן. כמעט כל התנהגות ואמירה של חבר כנסת מעוררת תגובות, וכשם שהיא עשויה לייצר שיח חיובי, לעתים היא גם מלבה יצרים".

הוא קרא לח"כים לאחריות ציבורית, דוגמה אישית, בחירת הביטויים ומיתון ההתלהמות.

"אחריות ציבורית היא גם התנערות ללא סייג מאיש ציבור, המוזיל בהתנהגותו או באופיו את רמתה ואת דימויה של הכנסת, ובכך הופך אותה ואת כבודה למרמס. אחריות היא גם התנערות מכל גילוי של אלימות, הסתה או מעשה חסר אחריות, שעלול להוביל לכל אלה. זו, למשל, גם הבעת או אי הבעת סולידריות עם אבל לאומי על לכתו של מנהיג חשוב.

וכן: אחריות ציבורית ואזרחית משמעותה גם הימנעות מהכפשת ישראל ברחבי העולם. כמדינה המאוימת ללא הרף, תחת נסיבות סבוכות ובתנאים יחודיים, נוהגת ישראל באמות מידה מוסריות קפדניות. להבאיש את ריחה במוסדות בינלאומיים, על ידי אזרחיה וארגוניה שלה- הוא מעשה שלא יעשה.

אדלשטיין חתם באומרו: "אני קורא מכאן ביום הזה לכולנו: בואו ניקח אחריות! נרתם למאמץ ולמשימה זו, הקריטית כל-כך לעתידנו, לפתיחת דף חדש של שיח ראוי, מכבד ומכובד".